מהי סליחה

דפנה שם טוב: מהי סליחה

דפנה שם טוב טינה וסליחה
דפנה שם טוב טינה וסליחה

סליחה זו מילה אשר מאוד שגורה בפינו. וגם מגיעה עם אסוציאציות וקונוטציות חיוביות. בדרך כלל לסלוח למישהו נתפש כמשהו שמנקה אותך. ומצד שני. יש ביטוי שאומר "לא נסלח ולא נשכח".
ביטוי זה מתייחס הרבה פעמים לעוולות היסטוריות גדולות שנעשו . כמו השואה, כמו רצח רבין. כשמצמידים את, לא נסלח ולא נשכח, לאירועי ההיסטוריה המזוויעים האלו, כולם מסכימים עם האמירה. אסור לשכוח זוועות כאלה. ואנחנו גם מנציחים את זה. יום השואה. יום רבין וכו. והרציונל, היו פה מעשים כל כך חמורים שחייבים לזכור אותם למען כל הקורבנות וגם למען שלא ניתן לזה לחזור על עצמו.

יש או אין הצדקה לנטור טינה?

אבל משום מה, כשמדובר בעולמו של אדם פרטי, אין הצדקה לנטור טינה. במיוחד כשמדובר ביחסי ילדים הורים. כמעט אף אחד, לרבות קהילת המטפלים לא מעודד אנשים לא לסלוח ולא לשכוח עוול שנגרם להם. כשמדובר במישור פרטי ולא לאומי, המסר הוא לסלוח, לסלוח ולסלוח. וזה בא עם נימוקים רבים. לא עשו לך את זה בכוונה. גם הם קורבנות של העבר ,זה לטובתך שתסלח ותתקדם. על פניו זה נשמע נכון. אבל יש כאן בעיה מאוד עמוקה. בואו ניקח ילדים לדוגמא שגדלו באקלים לא טוב. או אנשים שנפגעו מבני משפחה אחרים או מחברים. במצב שהיו חסרי אונים

קשה מאוד להאמין שהם אכן יצליחו לסלוח. הפגיעות, הסבל העינוי שחוו לא ייעלם לשום מקום ויישאר שריטה כואבת.

ובנוסף לכאב הטבעי, תבוא גם דה לגיטימציה מהחברה להיות במקום הכואב הזה ואז נוסף לכאב הטבעי מהפגיעה יתווספו גם רגשי אשם על  תחושות הכעס והמירמור.

אז מה עושים? איך מתגברים על הדילמות האלו?

מסתבר שאפשר גם וגם. גם לסלוח וגם לא לשכוח. ואיך? על ידי כך שנדע שעלינו לעשות פיצול בין הרגש לשכל. כלומר, ברגש אנחנו אכן צריכים לשאוף לשקט ולניקיון. הרגש שלנו במיטבו אמור להראות כמו ים רגוע. לעומת זאת בשכל אנחנו צריכים לדעת, שלא התנהגו אלינו טוב. שגרמו לנו סבל.

שהיו לא הוגנים כלפינו. הורים אחים חברים מורים מדריכים ועוד. ועל זה אין לנו כוונה לסלוח וגם זה לא רלוונטי כי אנחנו מאכסנים את זה בתודעה כעובדת חיים . ואת זה אנחנו לא מנסים להכהות. עם העובדה הזו אנחנו חיים. כשהתוכן הזה מאיים להפעיל אותנו רגשית אז אנחנו בסכנה. אז כשזה קורה כדי להתגבר על ההצפה הרגשית שיכולה לבוא בעזרת זיכרונות קשים, נבקש מעצמינו שהמחשבות והזיכרונות לא יעכירו את שלוות הנפש שלנו. נבקש לשמור על הנפש שלנו כמו על אגם רגוע. נבקש להצליח לדחוק ולהדחיק את המחשבות על העוול שנעשה לנו.

וכך למעשה לא נצטרך לחיות בשיפוט עצמי על כך שאנחנו לא סולחים. למעשה, נסלח לעצמנו על כך שאנחנו חשים כאב, מאנשים שפגעו בנו. לסלוח להם זו לא הפואנטה. לסלוח לעצמנו על הכעסים שאנחנו מרגישים זה חשוב. לא לתת לזיכרון להפר את שגרת חיינו זה חשוב. לייצר שגרת חיים פרודוקטיבית זה חשוב. ולזכור שאלה שפגעו בנו פגעו בנו מתוך בורות וחולשה שלהם זה גם חשוב.

אולי תאהבו גם...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *