דפנה שם טוב: הקשר בין תחושת ערך עצמי לעלבון בילדות
ילדים צעירים עלולים להיות חשופים למצבים שעלולים לגרום להם לחוש עלבון. העלבון יכול להגיע מאנשים שמקיפים את הילד ביום יום. מהורים שיכולים להעליב. ממורים. מבני משפחה.
הורים יכולים להשפיל את הילד בכך שיפקפקו בחוכמתו, בכך שיזלזלו במעשיו, בכך שיעירו הערות על מראהו החיצוני. אחים יכולים להעליב את אחיהם ולהתייחס אליהם באופן פוגעני ומשפיל. דודים, סבים וסבתות והרשימה עוד ארוכה. ילדים הם עם צעיר, שמאוד מושפע מהסביבה הקרובה אליו מסבירה דפנה שם טוב.
ילדים עדיין לא פתחו ערך עצמי חזק ויציב. הם עדיין צעירים וכל ההתפתחות שלהם נמצאת בהתהוות. גם הערך העצמי עדיין לא מגובש. הוא בתהליך בנייה.
פיתוח של ערך עצמי
ערך עצמי הוא אוסף דעות שלנו על עצמנו. ערך עצמי הוא ידיעה פנימית מי אנחנו. מה החוזקות שלנו, מה החולשות שלנו, באופן ראלי ומחובר למציאות. ערך עצמי בריא לא מתערער על ידי אירועים חיצוניים, אבל זה נכון רק לאדם בוגר. ילדים עדיין בונים את הערך העצמי שלהם ומאוד מושפעים מעולם המבוגרים. ואם הם חווים סיטואציות מעליבות הם מאמינים להם, וכך נוצרת פגיעה בערך העצמי שלהם. את הפגיעה הזו הם יחושו בחייהם הבוגרים. לפתע הם יחושו יותר נחותים ליד אנשים אחרים. הם לא בדיוק יזכרו איך ההורה לעג להם, איך אחיהם התנשאו מעליהם.
הם פשוט ירגישו מעין רגש של נחיתות. לפעמים ינסו להצדיק את הרגש הנחות ולהסביר שהזולת יותר חכם, עשיר מצליח. ולפעמים יבינו שאין סיבה הגיונית להרגיש נחות אבל למרות זאת ירגישו נחותים.
המבוגר כסמכות
ילדים רואים במבוגרים דמויות סמכות, דמויות שיש בידיהם ידע רב. ואם מבוגרים מעליבים ילדים הילדים יאמינו שהם בעלי ערך נמוך. ובתור מבוגרים אנחנו יכולים לשים גבולות למי שמעליב אותנו. בתור ילדים אנחנו לא יכולים לשים גבולות כי אנחנו לא מבינים את הסיטואציה. אנחנו מאמינים למבוגר ועוד בייחוד שזה ההורה שלנו או מישהו קרוב אחר שאוהב אותנו ודואג לנו.
ההתפכחות שבהתבגרות
אבל כשהתבגרנו הבנו מה קרה. הבנו שאותן דמויות העליבו אותנו ופגעו בערך העצמי שלנו. ואז אנחנו יכולים לדמיין את עצמנו המבוגרים שמים גבולות לאותם אנשים לדמיין את עצמנו באים ואומרים, אל תכנה את הילד הזה בשמות גנאי. אל תלעג למעשיו. אל תשלול את מראהו ועוד ועוד.
ועל ידי כך אנחנו עושים גבולות דמיוניים למצבים שפגעו בנו. ועל ידי פעולה זו או חשיבה וניתוח מהסוג הזה אנחנו משקמים את הערך העצמי שלנו. אנחנו מפסיקים להאמין לתוכן של הפגיעות והודפים אותם מעלינו רטרואקטיבית. אף פעם לא מאוחר.
